חוק המים, התש"ט – 1959, קובע כי מקורות המים במדינת ישראל הינם קניינו של הציבור ומיועדים לפיתוחה של הארץ ולצרכי תושביה, כאשר השליטה עליהם נתונה למדינה. סעיף 2 לחוק מגדיר מה הם אותם מקורות מים ומכיל בהגדרה זו את הנחלים, המעיינות, האגמים, הנהרות וכל שאר זרמי ומקווי המים, לרבות מי שופכין ומי ניקוז. לא למותר לציין כי עצם העובדה שפלוני הינו בעליה של קרקע מסוימת שמכילה מקורות מים, אינה מקנה לו בעלות כלשהי באותם מקורות, כך שבכל מקרה עסקינן בקניין ציבורי.
זיהום מים – עונשים וקנסות
על מנת לעמוד בייעודם של מקורות מים בישראל על פי החוק, מעגן סעיף 3 את זכותו של כל אדם לקבל מים ולהשתמש בהם, זאת כל עוד אין בשימוש האמור כדי לדלל את מקור המים או להמליחו. בהקשר זה חשוב להבהיר כי במסגרת השימוש האמור נאסר על האדם לנקוט במקור המים פעולה המזהמת או עלולה לזהם אותו, כך שבין היתר, אסור להשליך לתוך מקור המים או לקרבתו חומרים מוצקים, גזיים או נוזליים ואסור אף להניח אותם בקרבתו.
מן האמור לעיל עולה כי כל אותם מטיילים, אשר נופשים בכנרת ומשאירים בתוכה ובחופיה זוהמה רבה, פועלים בניגוד לחוק המים, כאשר סעיף 20 כא' לחוק קובע כי ניתן להטיל על אותם מפרי חוק שנת מאסר בפועל או קנס בסך של כארבע מאות אלף שקלים. מעבר לכך, במידה ועסקינן בעבירה מתמשכת, יתווספו שבעה ימי מאסר או קנס בסך של כ- 25,000 שקלים בגין כל יום שבו נמשך הזיהום, כאמור. החוק מוסיף כי עסקינן בעבירות מסוג אחריות קפידה, לפיהן אין כל צורך בהוכחת כוונתו של המזהם או יסוד נפשי אחר שכונן בו.
די כי יוכח כי הוא גרם לזיהום מים של הכינרת או מקור מים אחר, על מנת להטיל עליו את העונשים הקבועים בחוק. עוד יודגש כי במידה ובית המשפט נוכח כי הזיהום האמור בוצע בנסיבות מחמירות ובאופן שגרם או היה עלול לגרום לנזק מהותי לסביבה, הרי שבסמכותו להטיל על עובר העבירה עונש של עד שלוש שנות מאסר וכפל קנס, על כל המשתמע מכך.
מניעת בזבוז מים
לאחר קיבוע ההגדרות הבסיסיות, כמפורט לעיל ולאור המצב הקריטי של הכינרת, מקור המים העיקרי במדינת ישראל, חוקק הרגולטור את הפרק השני לחוק, העוסק בהסדרי השימוש במים ושם דגש על שמירה על המקורות והחיסכון בשימוש האישי, כיוצא בזאת. סעיף 9, למשל, מקים על כל אדם חובה לנהוג במים הנמצאים ברשותו בחיסכון וביעילות, להימנע מדלדול וסתימה של מקור מים ולהחזיק את מתקני המים הנמצאים ברשותו כשהם במצב ראוי ותקין, והכול כדי למנוע את בזבוז מיותר של מים.
לא זו אף זו, במסגרת תיקון שהוכנס לחוק בשנת 2010, נקבע כי הגופים הציבוריים המנויים בתוספת לחוק (כנסת ישראל, צה"ל, משרדים ממשלתיים, רשויות מקומיות וכדומה) חייבים להתקין במבנים המצויים בבעלותם אביזרים לחיסכון במים, כאשר מפקחים מטעמה של הרשות הממשלתית אחראים על פיקוח הפעלת חובה זו על ידי הגופים האמורים.
הקמת מתקני התפלה
מלבד הסדרת אופן השימוש הפרטי, כמפורט לעיל, מסדיר חוק המים את המנגנון שלפיו יוקם מתקן או מבנה המשמשים להפקת מים, הטייתם או התפלתם, בקובעו כי פעולות אלו ייעשו רק על פי רישיון הקמה שניתן על ידי מנהל הרשות הממשלתית, כאמור בהוראות החוק. זאת ועוד, חוק המים מקנה למועצת הרשות הממשלתית את הסמכות להכריז על איזור כאזור קיצוב – איזור שמקורות המים בו אינם מספיקים לקיומה של צריכת המים המקומית, או אז תוסדר אספקת מים חירומית לאזור, על פי המתווה המעוגן בחוק המים.
ראו גם:
צרכנים יחויבו להתקין מד מים עד יוני 2010