חוק המים, התשי"ט – 1959 הוא חוק המים המרכזי בישראל, אשר מכוחו יכולה מועצת הרשות הממשלתית לקבוע נורמות וכללים לאיכות המים, מחירם, תנאי הספקתם ועוד. בנוסף, החוק מאפשר לשר החקלאות ולשר לאיכות הסביבה להתקין תקנות הכוללות הוראות בנוגע לאופן ביצועו של החוק, בנושאים הרלוונטיים למשרדיהם.
פקודת ים כינרת, 1947
זוהי אחת הפקודות העתיקות שנותרו בספר החוקים של מדינת ישראל, אשר באה להבטיח כי התנהגותם של בני אדם באזור הכנרת או בסביבתה תהיה ברוח הזיכרונות הדתיים – הלכתיים הקשורים לשטח ועניינים מסוימים נוספים. הפקודה מאפשרת לשר הפנים להתקין תקנות כדי להבטיח את המטרות עליהן באה הפקודה להגן ובין היתר להטיל חיובים שונים על אנשים העוסקים במפעלים שבשטח הכינרת ועל בני אדם שממונים על סירות, ספינות וכלי רכב המצויים בשטח זה.
נראה כי העונש שמטילה הפקודה על מי שינהג בניגוד לאמור בה ובתקנות שיותקנו מכוחה, אינו רלוונטי לימינו אנו, שכן הוא קובע קנס של עשר לירות ובמידה והתבצע העל ידי אדם עבירה דומה בעבר, הרי שהוא יחויב בקנס של עשרים וחמישה לירות או מאסר למשך חודש.
חוק הניקוז והגנה מפני שיטפונות, התשי"ח – 1957
חוק הניקוז והגנה מפני שיטפונות, זהו חוק עצמאי נוסף שחוקק בשלהי שנות החמישים של המאה הקודמת ועודכן עם השנים. החוק אוסר על כל אדם להטות מים מצינור ניקוז או ממתקן ניקוז ואף אוסר עליו לשנות בהם את זרימת המים ולאפשר לאחר לעשות כן, אלא אם קיבל לכך היתר מיוחד ממנהל הרשות הממשלתית למים ולביוב. יתר על כן, על פי החוק, אסור לאדם להקים כל מבנה או להתקין מתקן בעורק ובסביבתו (עורק מוגדר בחוק כנחל, תעלה, נהר, ערוץ וכל אפיק אחר שבו זורמים או עומדים מים תמיד או לפרקים).
פעולות נוספות שאסורות על פי חוק בסביבתו של כל עורק הינן רעיית צאן ועיבוד קרקע, אלא אם ניתן לכך היתר מיוחד, כמפורט לעיל. החוק אף מקנה לשר החקלאות סמכות להכריז על איזור מסוים כאזור ניקוז, כלומר, איזור שיש לבצע בו פעולות שמטרתן לאגור, לרכז, להרחיק או להוביל מים המזיקים לחקלאות, לפיתוח הארץ או לבריאות הציבור. לדוגמא, במידה והשר מבחין כי איזור מסוים מרובה בביצות, הוא רשאי להכריז עליו כאזור ניקוז ולהורות על ביצוע הפעולות האמורות בו.
כללי המים (אבזרים חוסכי מים), התשע"א – 2011
בניגוד לפקודת הכינרת שכמעט ואינה ניתנת ליישום במאה העשרים ואחת, כללי המים האמורים אלו הם אחד הכללים החדשניים ביותר שנקבעו מכוחו של חוק המים. הכללים מאפשרים לרשות הממשלתית למים ולביוב לתת היתר לאבזר חוסך מים, שהינו מוצר שהתקנתו תוביל לחיסכון במים. סוגי האבזרים חוסכי המים המאושרים לשימוש כוללים בין השאר, וסתי ספיקה לברז כיור, מכלי הדחה דו-כמותיים, משתנה ללא מים, ברז בכל סגירה אוטומאטית ועוד.
מעבר לכך, החוק מונה רשימה של מוסדות ציבוריים המחויבים להתקין אבזרים חוסכי מים במבניהם. כך, למשל, משטרת ישראל ושרותי בתי הסוהר, כמו גם רשויות מקומיות ותאגידים שהוקמו על פי חוק, חייבים לצייד את מבניהם בחסכמים. מוסד שרוצה לקבל פטור מהתקנת חסכמים צריך להגיש בקשה מיוחדת לרשות הממשלתית, במסגרתה יתאר את מצבו הפיסי של הבניין וינמק מגיע הוא זכאי לקבל את הפטור האמור.
לאור כל האמור לעיל, נטיית המחוקק כיום הינה להתקין חוקים ההולמים את המחסור החמור במים ממנו סובלת המדינה. כך, לאחרונה ניתן לראות יותר ויותר חוקים ותקנות העוסקים בהוראות הנוגות לחיסכון, מיחזור ואף התפלת מי ים. חוקים אלה מתווספים לחוקי מים רבים שנחקקו לאורך השנים בישראל, ביניהם: תקנות בריאות העם, חוקים העוסקים במים טריטוריאליים ועוד